זהו סיפורה של 'המאוהבת', שכותבים לה שירים ומפזרים לעברה פרחים, והיא מרחפת בעולם שכולו אהבה, כמו מתמוגגת ממראות ומריחות העולם, אך בתוכה כאותו פסל אבן שמישהו גדול מאיתנו פיסל להציבו כרצונו. הגיגיה מרחפים אפוא מתחת לשמיים הנדמים לאדמה מלאת בורות ודרכי חתחתים להלוך בם. ומרחף או טובע, מיטלטל בין שמיים ובין ארץ, בין חיים ובין מוות, בין מציאות ובין חלום, אתה לך ומצא עצמך בין כל אלה.
{יוסף כהן}
מי מאיתנו לא היה מבקש למצוא בסוף סבך אהבתו – נשמה, ולהסתפק בחיבור שמימי זה כתכלית התכלת. 'שעון הגוף עודו מעביר דפים בשנים העושות ככל יכולתן… ואני אהבה צעירה, בעולמה הבא ארד מהרכבת, ממחר למצוא אותך ולא לבקש יותר'.
זהו רומן חריף להפליא, שנוגע במלחמה ובשלום פנימי, בקשרי אהבה שמעל לדת ולמקום. באהבת בנים ואחים, במין טהור, בתשוקה ללא היגיון ובגעגוע מלא רחמים – בכתיבה שאין שנייה לה.
{טל איפרגן}