כבר מגיל צעיר הייתי קוראת אובססיבית. את המנויים של המשפחה שלי לספרייה העירונית ניצלתי כדי לקחת בכל שבוע כמות גדולה של ספרים, שאת הראשון שבהם הייתי מתחילה לקרוא בזמן שהלכתי הביתה (מה שמסביר את כל עמודי החשמל שצצו לפני בהפתעה(
במהרה פיתחתי שיטת קריאה: התחלתי במדף הימני התחתון באות א' וקראתי באופן שיטתי עד סוף המדף השמאלי העליון, באות ת'. כשסיימתי את כל ספרי הילדים והנוער, עברתי למדפים של הספרים למבוגרים והמשכתי באותה שיטה. כשגדלתי הגעתי למסקנה שאני מעדיפה את ספרי הילדים האופטימיים, שמובטח בהם (סוג של) סוף טוב, על פני ספרי המבוגרים, שלרוב עסקו בדברים קשים ועצובים, ולרוב היו פסימיים.
במהלך השנים כתבתי דברים רבים לצריכה ביתית – סיפורים קצרים ומשעשעים שקראתי להנאת ילדי. לפני שנתיים מצאתי את עצמי עובדת בעבודה שחייבה אותי לשבת שעות רבות ללא מעש. הבאתי איתי את המחשב הנייד, שלא היה בו אינטרנט, והמשכתי לכתוב סיפור שעלה בראשי מספר שנים לפני כן. כשסיימתי לכתוב הבנתי שהפעם זה סיפור שמתאים גם לפרסום. תחילה דאגתי לתרגם אותו לאנגלית ופרסמתי אותו באמזון, ואחר כך הוצאתי אותו גם בעברית כספר דיגיטלי. אם המוזה תמשיך לשרות עלי, יש סיכוי שיהיה לו גם המשך…
