ספר זה נכתב בשנת 2002 . באותה תקופה הולעטתי והושפעתי עמוקות מהתפיסה הפוסטמודרניסטית ולכן תמצאו בספר הרבה בכי ונהי בנוסח "אכלו לי, שתו לי, דפקו אותי".
בספר תמצאו ביקורת משתפכת על מדינתי ישראל, שמהולה ביללות, כיאה ליליד שהחל את דרכו האוטודידקטית תחת כנפי השמאל הלבן הפרוגרסיבי. אותו השמאל לימד אותי, היליד, שאני "מוחלש" מכיוון שמישהו החליש אותי, ואני לא הבנתי בעצם שאני חלש בגלל תרבותי ודתי.
כיום אני מגדיר את עצמי ישראלי ממוצא בדואי וכל הגדרה אחרת שמצויה בספר אודותיי הינה בטלה ומבוטלת, כי נכתבה תחת השפעה פוסטמודרנסטית. אין לי ולו מילה אחת רעה על מדינתי ישראל, וכן, יש לי בטן מלאה על תרבות אבותיי ודת אבותיי.
כל הסיפורים והאירועים בספר הם נכונים ומדוייקים, אך העצמתם של חיכוכים בין יהודים לערבים, או ביני לבין יהודים היא מוגזמת, ובמידה מסויימת מבויימת. הספר נכתב בהשפעת הפוסטמודרניזם שלימד אותי כיליד שאני "מוחלש" על ידי הממסד הציוני, ולא הבנתי שאני חלש בגלל תרבותי האנכרוניסטית והפטריארכאלית ובגלל דתי המוסלמית הפונדמנטליסטית.
כשכתבתי את הספר בשנת 2002 קראתי לו בשם "גוי במדינת היהודים" אך במהלך השנים נוכחתי כי שם מתאים יותר הוא "הוטנטוטי תחת השפעה פוסטמודרנית", שם המבטא את נקודת הפתיחה שלי.
קוראים יקרים, קראו את הספר, קריאה מהנה לכם, ואל "תזילו" דמעה היכן שאתם אמורים לדמוע.