מִיּוֹם לְיוֹם נַעֲשֵׂיתִי מְבֻלְבֶּלֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר. שָׁאַלְתִּי אֶת עַצְמִי אֵיךְ זֶה יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים לֶאֱכֹל – עַל הַשֻּׁלְחָן מֻנָּחִים עוֹף, אֹרֶז, סָלָט – וְהִלָּה, בִּתִּי הַקְּטַנָּה, אוֹמֶרֶת לִי: "אִמָּא, אֵין לִי מָקוֹם. אֲנִי מְלֵאָה", וְכַעֲבֹר רֶגַע הִיא שׁוֹאֶלֶת: "יֵשׁ בַּבַּיִת עוּגָה אוֹ גְּלִידָה?" אוֹ "אִמָּא, אֶפְשָׁר לְקַבֵּל קְצָת שׁוֹקוֹלָד אוֹ סֻכָּרִיּוֹת?"
"תִּשְׁמְעִי, הִלָּה, אוֹ שֶׁאֵין מָקוֹם אוֹ שֶׁיֵּשׁ", עָנִיתִי.
יוֹם אֶחָד הֶחְלַטְתִּי לָרֶדֶת לְסוֹף הָעִנְיָן. פָּתַחְתִּי אֶת הַפֶּה שֶׁל הִלָּה וְהִסְתַּכַּלְתִּי עָמֹק פְּנִימָה.
וּמָה שֶׁרָאִיתִי שָׁם… פֶּלֶא פְּלָאִים!
